משחקי ענק וגיבוש לנוער בסיכון: פעילות ODT עם ערך מוסף
משחקי ענק וגיבוש לנוער בסיכון: פעילות ODT עם ערך מוסף
כשמדברים על משחקי ענק וגיבוש לנוער בסיכון, קל לחשוב שמדובר בעוד ״הפעלה נחמדה״.
בפועל?
זו יכולה להיות חוויה שמזיזה משהו מבפנים.
לא דרמה הוליוודית.
יותר כמו רגע קטן שבו נער אומר לעצמו: ״אה, אני כן מסוגל״.
למה דווקא משחקי ענק? כי לפעמים צריך שהמשחק יהיה גדול מהתירוצים
משחקי ענק הם לא רק ״גרסה מוגדלת״ של משחק מוכר.
הם משנים את כל הפיזיקה של הסיטואציה.
כשהכל גדול יותר, גם הנוכחות נהיית גדולה יותר.
אי אפשר להתחבא מאחורי מסך.
אי אפשר ״להיעלם״ בתוך קבוצה.
ופתאום, בלי נאומים ובלי הטפות, נוצרת התנסות אמיתית.
כזו שמזמינה להשתתף.
וגם מי שמגיע עם ידיים בכיסים ופרצוף של ״עזבו אותי״, מגלה די מהר שמשהו פה מסקרן מדי כדי לא לגעת.
מה בעצם נבנה כאן? 4 שכבות של ערך, בלי לעשות מזה עניין גדול
בפעילות טובה, הערך לא כתוב על שלט.
הוא קורה תוך כדי.
- ביטחון עצמי דרך עשייה – לא דרך מחמאות ריקות, אלא דרך הצלחה קטנה שמרגישים בגוף.
- תקשורת פשוטה – לא ״דברו יפה״, אלא הבנה שכדאי לי להסביר כדי לנצח יחד.
- וויסות רגשי – כי במשחק יש לחץ, זמן, טעויות, וכל זה בתוך מסגרת בטוחה.
- שייכות – כשהקבוצה מצליחה, גם מי שבדרך כלל בצד, מרגיש חלק מהתמונה.
ODT לנוער בסיכון – מה הקטע ולמה זה עובד דווקא בשטח?
ODT זה לא קסם.
וזה בדיוק למה זה עובד.
זו למידה דרך חוויה.
קצת כמו להגיד: ״בואו נעשה, ואז נדבר״.
ובנוער בסיכון, זה לרוב הסדר הנכון.
כי הרצאות הן לפעמים כמו לשלוח הודעה קולית למישהו ששכח להדליק סאונד.
החוויה, לעומת זאת, נכנסת גם בלי מילים.
מי שמחפש מסגרת ממוקדת יכול להכיר את פעילות ODT לנוער בסיכון – ODTeam כחלק מתהליך שמחבר בין משחק, אתגר וקבוצה.
3 דברים שמבדילים בין ״הפעלה״ לבין פעילות שבאמת משאירה משהו
יש פעילויות שמסתיימות עם תמונה נחמדה.
ויש כאלה שמסתיימות עם תובנה, גם אם אף אחד לא קורא לזה ככה.
- הנחיה שיודעת להחזיק מורכבות – לא נבהלים מקושי, לא עושים מזה ביג דיל, ופשוט ממשיכים לנהל את המשחק.
- אתגר במינון נכון – מספיק קשה כדי שיהיה מעניין, מספיק אפשרי כדי שלא יישבר.
- עיבוד קצר ומדויק – לא חפירה. שתי שאלות טובות בזמן הנכון, וזה עושה עבודה של עשרים דקות נאום.
״רגע, ומה עושים בפועל?״ 7 סוגים של משחקי ענק שעושים קסמים קטנים
כדי שהנוער ייכנס לזה, המשחק צריך להיות ברור, מהיר, ומרגיש ״אמיתי״.
בלי יותר מדי הסברים.
בלי טפסים.
ובבקשה – בלי ״ועכשיו נעשה סבב שיתוף״ אחרי דקה.
- מסלולי משימה קבוצתיים – תחנות קצרות שמכריחות תיאום, חלוקת תפקידים וקצב.
- משחקי אסטרטגיה בגודל ענק – כאלה שמראים מי מוביל, מי מתכנן, ומי מציל את כולם בשקט.
- אתגרי תקשורת בלי מילים – כי לפעמים צריך להוכיח שאפשר להסתדר גם בלי ״יאללה נו״.
- משחקי שיתוף פעולה תחת זמן – הטיימר עושה את מה שמטפלים לא אמורים לעשות.
- משחקים שמתגמלים דיוק ולא כוח – נותנים במה גם למי שלא בא לנצח עם שרירים.
- בניית משהו גדול יחד – גשר, מגדל, מסלול, כל דבר שמחייב אחריות.
- משחקי תחרות קבוצתית ״בריאה״ – כן, אפשר תחרות בלי השפלות. אפילו כיף.
אם רוצים לראות דוגמאות ממוקדות, אפשר לשלב במסגרת האירוע גם פעילות משחקי ענק באתר ODteam שמתאימה לקבוצות ומסגרות שונות.
איך בונים פעילות לנוער בסיכון שלא מרגישה ״מחנכת״ (אבל כן מחזקת)?
הסוד הוא לא להגיד שזה הסוד.
כלומר, לא למכור ערכים.
ליצור מצב שבו הערכים קורים.
הנה עקרונות שעוזרים:
- פתיחה שמכבדת את הקהל – קצר, ענייני, עם חיוך. בלי נאומים.
- חוקים פשוטים – מעט כללים, ברורים, שחוזרים עליהם בלי עצבים.
- מקום לבחירה – תפקידים שונים, דרכי השתתפות שונות, לא רק ״מי שבמרכז״.
- נראות של הצלחה – נקודות, שלבים, התקדמות. משהו שרואים בעיניים.
- תיקון תוך כדי – אם משהו לא עובד, משנים. לא מתעקשים על תכנית כאילו היא תורה מסיני.
רגע של אמת: מה עושים כשמישהו ״זורק״ את המשחק?
קודם כל, נושמים.
אחר כך זוכרים שזה לא אישי.
ולבסוף עושים מה שמדריכים טובים עושים: מחזירים אותו לחוויה דרך תפקיד קטן.
לא ״בוא נדבר בצד״ (לפעמים זה מגדיל התנגדות).
אלא ״בוא תהיה אתה זה שמודד זמן״ או ״אתה אחראי על ההתחלה״.
פתאום יש מקום.
פתאום יש שליטה.
ופתאום – גם שיתוף פעולה.
שאלות ותשובות קצרות, כי ברור שיש לכם עוד בראש
האם משחקי ענק מתאימים לכל גיל בתוך נוער?
כן, כל עוד מתאימים את השפה, רמת התחרות והאתגר.
לקבוצה צעירה יותר כדאי יותר משחקים מהירים וברורים.
לקבוצה בוגרת יותר אפשר להכניס אסטרטגיה ואחריות קבוצתית.
כמה זמן פעילות אידיאלית?
בדרך כלל 60-120 דקות עובדות מצוין.
אם זה ארוך יותר, בונים את זה בגלים: שיא, ירידה, ואז שוב שיא.
מה עדיף – תחרות או שיתוף פעולה?
גם וגם.
מתחילים בשיתופי כדי לבנות אמון, ואז מכניסים תחרות ״נקייה״ שמעלה אנרגיה.
מה עושים אם יש פערים גדולים בין המשתתפים?
מייצרים תפקידים שונים במשחק.
ככה מי שחזק פיזית לא לוקח לבד את כל ההצגה, ומי שחזק מחשבתית מקבל רגעים של הובלה.
איך יודעים שהפעילות באמת ״עבדה״?
כששומעים משפטים כמו: ״יאללה עוד פעם״, ״רגע, תן לי לנסות״, או ״בואו נעשה את זה ביחד״.
זה המדד הכי אמין שיש.
צריך ציוד מיוחד?
לא תמיד, אבל ציוד איכותי עושה הבדל.
בעיקר כי הוא נראה רציני, ומיד משדר שזה לא עוד משהו מאולתר.
הסיפור האמיתי: לא ״להציל״ אף אחד, אלא לתת סיכוי לרגע חדש
בנוער בסיכון, הרבה פעמים יש מספיק ״דיבורים״ מסביב.
מה שחסר זו חוויה שמאפשרת לנצח משהו קטן.
לבחור.
להתאפק שנייה.
להוביל תור.
להקשיב.
ולגלות שאפשר להיות חלק מקבוצה בלי לוותר על מי שאתה.
משחקי ענק ופעילות ODT עושים את זה בצורה הכי אנושית שיש.
פשוט נותנים למציאות ללמד, דרך חיוך, תזוזה, וקצת זיעה של ניצחון.
בסוף, זה לא רק משחק.
זו הזדמנות לראות את הקבוצה – ואת עצמך – מזווית חדשה.